הקפאה או הגשמה [במלים אחרות: קפוא או גשום?]

  כידוע נסיונות אומות העולם להגביל את הגידול הטבעי של העם היהודי אינם חדשים. כבר בשחר תולדותינו המצרים (בעצם זה היה יוסף, המשנה למלך) 'הזמינו' אותנו להתיישב בחבל ארץ אחד של מצרים – ארץ גושן:

"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל-אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹקִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל-תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ."[בראשית מ"ה 10-9]

דוגמא זו, שהיהודים מוזמנים לא רק לטובתם אלא ובעיקר לטובת ה'מארחים' עצמם, ואז – כפי שלמדנו אצל יעקב אבינו – "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת-פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם." [שם ל"א 2] – דוגמא זו היא אב-טיפוס ליחסים ששררו בינינו לבין הגויים במשך כל הדורות. וכפי שנלמד בפרשת 'שמות' בעוד כשבועיים: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ..." [שמות א' 12]

כלומר, הגויים הזמינו אותנו (על-פי רוב) בסבר פנים יפות להתיישב בקרבם, אך בשלב מאוחר יותר חיבה זו 'נעלמה' ובמקומה גילו לנו פנים אחרות...

'כשם שבימים ההם, כן בזמן הזה...'

ולפני 220 שנה, בתאריך של שלשום, ה' בטבת, הכריז יקטרינה השניה ברוסיה בשנת תקנ''א [5551-1791], על קום "תחום המושב" למגורי היהודים ברוסיה. לקראת סוף המאה ה-18 חולקה פולין מספר פעמים ע''י שכנותיה רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. כל פעם היא איבדה חלק נוסף משטחה עד שלא נשאר ממנה בכלל (1795). חלוקות אלה נתנו בידי ממשלת רוסיה את גלילות אוקראינה וליטה המרובים באוכלוסים יהודים. גלילות אלה, יחד עם רוסיה הלבנה (שנספחה קודם לכן) היו    
 המפה מציגה את גבולותיו של תחום המושב   לרצועת האדמה הגדולה של רוסיה המערבית. עם התרחבות הרצועה הזאת, היה יחס ממשלת רוסיה אל היהודים הולך ומתברר. הפקפוקים הראשונים עברו ובטלו, ותחתיהם נראתה שאיפה ברורה: לשעבד את המוני היהודים לאדמה שנספחה, ולא לתת להם לצאת אל פלחי המזרח ברוסיה הפנימית (הנוצרית), וגם להצר צעדיהם בחייהם הכלכליים שבתוך גבול הגליל המערבי, ולעשותם לחטיבה מיוחדת עמוסה במסים קשים ביותר בתוך מעמד הסוחרים העירוניים.

עוד לפני החלוקה השניה של פולין (1793), רוסיה הכינה ליהודים העתידים לעבור לרשותה שלהם כלי מחזיק פורעניות, הוא חוק "תחום המושב". כאמור, היום בשנת 1791, נתפרסמה פקודת יקטרינה שנאמר בה, שהיהודים "אין להם רשות להרשם בין הסוחרים בערים הפנימיות ובנמלים שברוסיה, ורק ברוסיה הלבנה ניתן להם ליהנות מזכות אזרחים ועירונים." [דברי ימי עם עולם]

......

חוקי תחום המושב בוטלו לאחר מהפכת פברואר (1917) וקריסת שלטון הצאר, ויהודים בשטחי רוסיה הורשו להתגורר בערים ברחבי המדינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) חזרה פולין להיות מדינה עצמאית, וחלקים מיהודי תחום המושב חזרו להיות נתינים פולנים וליטאים.

[עוד על היסטוריית סוגיה זו במאמר זה]

[להתפתחות זו – הן ליהודי פולין הן ליהודים שנשארו ברוסיה והן ליהודים שבחרו להגר אל "מחוץ לתחום" – לעלות ארצה או להגיע לאמריקה – היו השלכות רבות בתולדות עמנו במאה ה-20...]

===========================

ועם זאת, היהודים תמיד מחפשים את האור שבחושך, ומסתבר שגם תחום המושב הביא לצמיחתם ולמרות הדיכוי, התרחשו כמה דברים מדהימים בתוך תחום המושב:

לדוגמא:

ה'צדקה' - עזרה יהודית הדדית. ... לא היו פחות מ-14% יהודים נזקקים בשום פרובינציה שבתחום, והיהודים הליטאים והאוקראינים, תמכו באוכלוסייה נזקקת, שהיוותה 22% מכלל האוכלוסייה היהודית: "בין חברות הצדקה שהוקמו על ידי היהודים, היו כאלה שסיפקו בגדים לתלמידים עניים, דאגו לאוכל כשר עבור חיילים, סייעו לעניים בתשלום עבור הוצאות רפואיות, סיפקו נדוניה לכלות עניות, ועזרו ליתומים בלימוד מקצוע." זו היתה מערכת רווחה חברתית מורכבת למדי. גם בזמנים של מצוקה קשה, אף יהודי לא הוזנח. דאגה הדדית מדהימה זו לא נעלמה מעיניהם של הגויים.          כך קרה, שבתקופה זו, הרבנים נאלצו להוציא צו, האוסר קבלת גרים מהאוכלוסייה הסלאבית הקרובה. מדוע שסלאבים נוצריים ירצו להתגייר? מהסיבה הפשוטה, שיהודי כך ראו, לעולם אינו גווע למוות ברחוב, בעוד שאיכר נוצרי יכול בקלות לגווע מרעב ברחוב, כי אין מי שידאג לו. הממשלה לא עשתה זאת וגם לא הכנסייה. לכן, הרבנים לא רצו שהיהדות תוצף באלפי גרי שקר, שינסו להציל את חייהם בכך שיהפכו ליהודים, ויוכלו ליהנות ממערכת הרווחה היהודית.

לימוד התורה - דבר מדהים נוסף שקרה בתחום המושב, למרות הדיכוי, היה התעוררות הלימוד התורני. במאה ה-18 נדחקו לימודי התורה לשוליים, והפכו לנחלתה של קבוצת עילית מצומצמת. בשנת 1803, יצא רבי חיים בן יצחק מוולוז'ין [1749-1821], תלמידו של הגאון מוילנא, לתקן את המצב הזה. באותם ימים, מרבית הישיבות היו למעשה מוסדות לימוד קטנים, שנתמכו באופן פרטי, על ידי הערים בתוכן ישבו. בניגוד לכך הציע הרב חיים מוולוז'ין, לייסד מוסד גדול, הפתוח לכל, שייתמך על ידי קהילות רבות. ... למרות שהישיבה פעלה פחות מ-100 שנה, היא הפכה להיות המודל לישיבה המודרנית. כאשר ישיבת וולוז'ין נסגרה, כבר החלו לפעול ישיבות אחרות על פי אותו מודל, כשהרבה מהן נפתחות על ידי תלמידי וולוז'ין.

תנועת המוסר

עם התעוררות הלימוד התורני, התפתחה בתחום המושב שיטת לימוד חדשה, בה הושם דגש ייחודי על הנקודה המרכזית של הלימודים. התפתחות שהגיעה מתנועה חשובה מאוד ביהדות שנקראת "תנועת המוסר". מייסדה של תנועת המוסר היה אדם משכמו ומעלה, רבי ישראל ליפקין מסלאנט [1810-1883], המוכר יותר בתור רבי ישראל סלאנטר.

סיפורים רבים אודות טוב ליבו המופלג, נקשרו סביב דמותו רבת ההוד. בין המפורסמים שבהם, הוא סיפור היעדרותו באחד מימי הכיפור מבית הכנסת. בעוד הקהל חושש לשלומו, ומעכב את התפילות עד להגעתו, ניצלה אחת מהאמהות הצעירות את ההזדמנות, כדי לרוץ הביתה ולבדוק מה שלום תינוקה, אותו הותירה לבדו. שם היא מצאה את רבי ישראל סלאנטר, מנענע את העריסה. מסתבר, שבדרכו לתפילה שמע את התינוק בוכה ועצר כדי להרגיע אותו, כשהוא מעלה את צרכי הזולת מעל לשאיפת ההגשמה הרוחנית האישית שלו.

השכלה כפויה

לאחר ההיסוס הראשוני, היהדות האורתודוכסית קיבלה ואימצה את תנועת המוסר, בעוד שהלא אורתודוכסים המשיכו להתנגד לה. הבולטים בין המתנגדים היו קבוצה שנקראה "המשכילים", קבוצה שהתנגדה ליהדות מסורתית בכל אופן, צורה והופעה. זו היתה הקבוצה, שסייעה לממשלה הצארית לסגור את ישיבת וולוז'ין. מדוע? מפני שהמשכילים היו מעונינים, שאחיהם היהודים ישילו מעליהם את היהדות, ויצטרפו יחד עמם לתרבות הרוסית. "הבה נלמד תרבות רוסית ... הבה נדבר רוסית ונכתוב רוסית ... בואו נהיה כמותם, והם יקבלו אותנו, כך נוכל להשתלב טוב יותר בחברה ולשים קץ לדלות הנוראית, שרבים כל כך נתונים בה."

דמות חשובה בין המשכילים היה דר. מקס לילנטל [1813-1882], יהודי גרמני שבא לרוסיה, בתור מנהל בית הספר של המשכילים בריגה. בסופו של דבר, הוא הפך לממונה מטעם הממשלה הרוסית, של הצאר ניקולאי הראשון, בתור "השר לענייני החינוך היהודי". תפקידו התמצה בניסיון, לשכנע את יהודי תחום המושב, אודות "כוונתו הטובה" של הצאר, בייסוד מערכת חינוך חדשה עבורם.

... תוך עשור, בתי הספר של לילנטל נסגרו מחוסר עניין. זאת למרות, שחסידיו טוענים בלהט, שלילנטל עזב משום שהבין, ש"כוונתו הטובה" של הצאר ב"תיקון היהודים", היתה בעצם המרת דתם לנצרות... [המשך המאמר כאן]

היום א' דראש חודש טבת: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו!" [תהלים קי''ח 24]

האור שביהודים

לאחר אסון הדליקה על הכרמל בימים האחרונים – לא האש של מצות הדלקת נרות – אנו מתפללים, יחד עם כלל ישראל, לשלומה של הארץ, ויהי רצון שהדברים כאן יהיו לזיכוי הרבים ולרפואה ולישועה!

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כבר בתחילת בריאת העולם נברא האור, אלא שלא מוגדר מהו. מעיון במהלך הבריאה בששת ימי מעשי בראשית, למדים אנו כי לא על המאורות מדובר – השמש, הירח והכוכבים – כי אלה נבראו רק ביום הרביעי, 3 ימים לאחר בריאת האור.

מכאן ברור שהמושג 'אור' הוא רחב בהרבה ממה שאנחנו רואים בעינינו, או אולי יותר נכון -  ממה שאנחנו מסוגלים לראות דרך מכשיר זה או אחר שמאפשרת לנו לראות באמצעותו. בתנ"ך אנו רואים התייחסות למושג של אור יותר כמשל מאשר כתיאור של תופעת האור עצמו. ואכן מספר פסוקים בתנ"ך נותנים ביטוי לרעיון זה:

בנביאים -

"... אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת..." [צפניה א' 12], "... וְלֹא תְכַבֶּה אֶת-נֵר יִשְׂרָאֵל." [שמואל_ב כ"א 17], "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל..." [ישעיה ט' 1], "בֵּית יַעֲקֹב--לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'." [ישעיה ב' 5], "...וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם..." [ישעיה מ"ט 6]  

ובכתובים -

"נֵר-לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי." [תהלים קי"ט 105], "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר..." [משלי ו' 23], "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם..." [משלי כ' 27], "כִּי-עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה-אוֹר." [תהלים ל"ו 10],  "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה." [תהלים צ"ז 11], "זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים..." [תהלים קי"ב 4],  "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם..." [קהלת י"א 7], "...לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹקִים בְּאוֹר הַחַיִּים."[תהלים נ"ו 14]

ועוד ביטויים כגון, "נלך לאורו", המושאל גם הוא מהתנ"ך. מתוך כך, נדמה שהמושגים אור ונר באים לתאר הן מקורות האור הפיזי, הגשמי – כמו השמש, האש, ואף הנר; ומאידך, אותו אור ונר מתארים אור שאין עין האדם מסוגלת לראות אותו – כמו מצוה, תורה, נשמה, ישראל, ה'...

אם כן, מפסוקי התנ"ך רואים על מימדים שונים של האור: מחד, האור נמשל לתורה ולמצוה; מאידך, הוא נמשל לנשמה ולעם ישראל – כמו "אור לגויים".

והדבר הזה משקף – במידה מסויימת - גם את ה'דואליות' של תופעת האור בעולם הגשמי: האור מתגלה לנו כבעל שתי תכונות סותרות כביכול, אך בעצם משלימות זו את זו: חלק מתופעות האור ניתן להסביר ע"י כך שהאור מתנהג כזרם של חלקיקים, פוטונים; ואילו תכונה אחרת יש לו – שהאור מתנהג כגלים.

ועוד: נראה כי ה' בורא את עולמנו הגשמי בסוגים שונים של אור –

= יש אור שמאפשר לעיניים לראות אותו, ובזכות זו נוכל גם להעריך את נפלאות הטבע שה' מעניק לנו בעולם שלו, וגם לבנות, לייצר ולפתח את העולם הגולמי שהוא נותן לנו – בהתאם לציווי שנמצא בברכתו את אדם הראשון בגן עדן:

"... פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ... " – כיבשוה: חלק מהאור מתגלה לעינינו כדי לאפשר לנו לבנות!

= ויש אור שה' מסתיר מעינינו – אור התורה, אור האמת, אור המצוה, אור החכמה, אור הנשמה.

[אגב 'מוסתר', גם אני (מ.ג.) חושף משהו מוסתר – יש לי שני שמות פרטיים. השם שלי המחובר לפורים – מרדכי – מוכר לכם. שם נוסף יש לי – פייביש, שהוא שרגא בארמית, ופירוש השם – נר. שמי אם כן קושר אותי לשני החגים – מרדכי לפורים, ופייביש לחנוכה. אזי נושא האור הוא מאד קרוב ללבי ...]

מושג כה ברור כ'אור' – מסתבר שהוא אינו ברור כל-כך...

דו-פרצופיות הוא אולי כינוי בלשון מעטה. האור – גם במובן הגשמי, גם במובן הרוחני – הוא רב-פרצופי!

נדמה לי כי נוכל להבין טוב יותר את הרב-פרצופיות הזו כאשר נבין טוב יותר מימד מסויים של האור הנראה...

נתבונן כעת על תופעה מיוחדת במינה של האור הנראה:

את האור הלבן תכונה מיוחדת - ניתן לפצל אותו. מסתבר, ניסוי מאד מוכר – שכאשר מעבירים קרן אור לבן דרך מנסרה אופטית (הנקראת פריזמה בעברית צחה...), האור "נשבר" ומתקבל, בצד היוצא, ספקטרום של אור בעלי גוונים שונים – מהכחול בצד אחד ועד לאדום בקצה השני. וכל מיני גוונים בין לבין – כל אחד מהם בעל רמת אנרגיה אחרת, אך בעל אנרגיה! וזה אינו הכל!

יש באור הנראה עוד שני חלקים שהם בלתי-נראה לעין!!!

הם האינפרה-אדום, בעל אנרגיה נמוכה מזה של האדום, והאולטרה-סגול – בעל האנרגיה הגבוהה מכולם. נחזור לזה עוד מעט... [במאמר מוסגר - נשאל שאלה מעניינת: כיצד נתגלו תחומי האור האלה? בדרך-כלל סקרנות האדם מתערערת ע"י איזושהי תופעה בטבע שהוא רואה אותה, אינו מבין אותה ומחפש בה את ההסבר. אלא שכאן, בעניין תחומי האור הבלתי נראים – מה אומר? לא רואים כלום! אזי מה הביא את האנושות לחקור תחומים אלה...? תשובות יש, לא פחות מעניינות מאשר השאלה עצמה, אך נשאיר את זה לשיחה אחרת...]

וכפי שאמרנו, נחזור לזה עוד מעט...

נחזור עכשיו לחלק הנראה של האור הנראה – גווני הקשת בספקטרום האור המתקבל משבירת קרן האור הלבן במנסרה אחת - ונשאל 2 שאלות חשובות:

האחת, מה קורה כאשר ניקח מנסרה שניה ונעמיד אותה בהמשך המסלול של האור הנשבר? האם הגוונים יתכנסו שוב לקרן אור אחת, או לא?

והשאלה השניה, ומה קורה אם נכניס סנן/פילטר למערכת בין 2 המנסרות – פילטר שבולע לגמרי את אחד הגוונים? המשך האור פגום? האם המנסרה השניה תצליח לכנס את הגוונים הנותרים לקרן אור אחת? אם כן, מה טיבה של קרן זו? האם לבנה היא? ואם לאו, אם לא תהיה התכנסות לקרן אור אחת, מה כן?

שאלות אלה, וחקר האור הנראה – הוא המשל.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

והנמשל – העם היהודי. גם אנחנו ספקטרום – של פרצופים, של דעות, של השקפות, ושל מחשבות.

אין אנו שונים רק מעמים אחרים. אנחנו בתוך עצמנו שונים זה מזה!

לי נדמה כי שוני זה הוא ברכה ולא קללה! הוא חיוני לקיומנו, אף אנחנו זקוקים לו.

ונוכל ללמוד על כך מהתכונות של האור.

הקשת בענן, כמו הספקטרום המתקבל משבירת האור במנסרה, באה ללמד אותנו משהו גם על עצמנו, וגם משהו על התפקיד שה' מטיל עלינו: הגוונים הם שונים, אך הם מחוברים זה לזה ולכולם ביחד.

[אגב, מתאים לשוחח על האור בחודש כסלו, חודש חג החנוכה. מתאים עוד יותר כי המזל של חודש כסלו הוא הקשת. אנחנו מקווים שדברינו יוסיפו גוונים על מה שחשבנו קודם הן על האור, הן על העם היהודי.]

נתאר לעצמנו כי גוון אחד "יחליט" לא להישאר בפנים. הוא אינו רוצה להיות בקשת. המציאות תשתנה – הגוונים לא יתכנסו שוב. לא נוכל להיות קרן אחת, לא נוכל להיות אור לגויים(?) ...

עלינו ללמוד מספקטרום האור שהשוני שבינינו הוא הכרחי – הוא לא רק 'נסבל', הוא חיוני לקיומנו. אנחנו חייבים להיות שונים זה מזה, אך –

מחוברים. לא נוכל להרשות לעצמנו שמישהו יפרוש מהעם. זה אולי נשמע קצת מוזר, אך הצלחת מילוי התפקיד שלנו -  להיות אור הן לעצמנו הן לאחרים – תלויה בחיבור בין האורות הקטנים, בין ה'גוונים' השונים, בין בעלי האנרגיות היהודיות השונות. בדומה לחלקים של הפאזל: אילו היו כל החלקים דומים זה לזה – לא היתה אפשרות להתחבר זה לזה, ועוד – איזו תמונה היתה מתקבלת?

ולהמשיך את הדמיון ולהזכיר את תחומי האור הבלתי-נראים לעין, האינפרה.אדום והאולטרה.סגול – יש גם יהודים שאין אנו רואים אותם, או כיוון שאנרגיית האור שלהם נמוכה מדי או אף שהיא גבוהה מדי! שמא נשכח אותם, גם הם חייבים להתחבר, ואנחנו מצווים לחפש אותם ולהתחבר אליהם ...

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

ויש אור מיוחד – אור שאין לנו רשות להשתמש בו. פעם בשנה, אנחנו מדליקים אור כדי לראות אותו בלבד, אך לא כדי ליהנות ממנו. לא כדי לקרוא או לבשל או מה שלא יהיה. האור הזה, אורם של נרות חנוכה, מזכיר לנו אך אם זה רק פעם אחת בשנה, שאור הוא מתנה מה' – לא אנחנו בוראים את האור. בעולם הצומח, אנחנו יכולים לזרוע זרע באדמה, וכן נוכל לפעול כראוי לגדל את הצמח המתפתח ממנו, אך לא אנחנו הכח שיוצר יכולתו של הזרע לגדול לצמח המסויים שהוא מיועד להיות.

גם האור הסגולי של כל אחד מאיתנו – הוא מחלקו של הקב"ה בנו. לא אנחנו יוצרים אותו, אף לא ההורים שלנו. האור שלי ושלך ושלו – הוא מתנת ה'. לנו התפקיד להלהיב את האור הזה כדי שייראה מבחוץ וגם לחבר את האורות הקטנים לאור גדול יותר. לנו לרתום את היהודים בעלי האופי השונה זה מזה להיות עם אחד; אז יתגלה האור הפנימי שיש בנו – אנחנו נהיה מקור לאור חדש.

ונראה לי שנוכל ללמוד משמעות נוספת בשתי הדרכות שהתורה מלמדת אותנו:

האחת – בפרקי אבות שואל בן זומא – "... איזהו עשיר – השמח בחלקו". כאשר כל אחד מאיתנו מבין ומכיר את נקודת

האור הסגולית והייחודית שיש בו ורק בו – זהו חלקו שלו, והעם זקוק שהוא יקרין את חלקו כתרומה חיונית לטובת כולם, אזי – אז הוא באמת ירגיש את העושר – גם ב-א גם ב-ע.

והדרכה שניה – המקרב אותנו לעולמו של ילד אבל לא רק לו: אומר דוד המלך בספר תהלים, "מכל מלמדיי השכלתי" - וניתן להבין שכל אחד שאנחנו פתוחים ללמוד ממנו מוסיף את אורו לאור שלנו, ובכך בונים ביחד את האור הגדול יותר. נקודת אור ועוד נקודת אור ועוד...

-------------------------

ואם נצא לרגע מסוגיית המשל והנמשל, ונחזור לעולם הגשמי:

נשאל למה ה' בורא את עולמו כך שחלק מהאור מוסתר מעינינו – אפשר להעלות את ההשערה הזו: שבכך ה' רוצה שנחפש את האמת, שנעבוד, שנתאמץ – ושלא כל דבר יהיה ברור וידוע. אור שהוא חזק מדי עלול לסנוור, מצב שהיה מונע אותנו מלראות כלום! מאידך, העדר אור מוחלט עלול להביא אותנו לייאוש חלילה, כי גם אז לא היינו יכולים לראות כלום. ואם כך – בשביל מה לחפש, בשביל מה להתאמץ?

לכן, נראה לנו כי עצם המתנה של האור היא ניתנת לא רק כדי שנוכל לראות, לחקור, להעריך את מה שה' נותן לנו, אלא גם כדי שנחפש את הדברים שאיננו מסוגלים לראות, שהוא מסתיר מאיתנו בדרך זו או אחרת, משום סיבה זו או אחרת.

-------------------------

שאלה אחרת לחשיבה נוספת – כדי להעריך את האור, אנחנו זקוקים לחושך - האם חשבתם פעם על האיזון בין שעות אור לשעות חושך על פני שנת חמה תמימה – 365 ימים: כמה שעות אור לעומת כמה שעות חושך? האם זה חצי-חצי: אותו מספר שעות יום כמו שעות לילה? או אולי יש יתרה לאחד מהם, ואם כן לאיזה? ולמה? ומה המצב בנקודות גיאוגרפיות שונות על-פני כדור הארץ? נשאיר לכם משימה זאת לשיעורי הבית, אך התשובה היא די מרתקת ...

הקדמה לפרויקט - "הדף היומי לתולדותינו"

שלום וברכה!

ברצוננו להציג בפניכם הסבר לפרוייקט שלנו, "הדף היומי לתולדותינו" שעומד להיכנס, בחסדי ה' יתברך, לשנת ה-שבע-עשרה לפרסומו (כבר מעל ל-11 שנה במחשב). בדף זה, אנו סוקרים ממקורות שונים אירועים שקרו לעם ישראל במהלך הדורות בתאריך העברי של אותו יום. לעתים, מרחיבים את הדעת ע''י קטעים נוספים מענייני דיומא.

אנו תפילה שכך נצליח במשך הזמן לפתוח גם לך/כם אשנבים חדשים לתולדותינו.

מפעל זה הוא פרי מאמץ של חיפוש לאחר נקודות משותפות בעם ישראל – מתוך מוּדעוּת כי אירועים היסטוריים מהווים שורש משותף לכולנו. הנסיון רב-השנים שלנו מלמדנו כי יהודים מִמגזרים מגוונים ורבים מוצאים שׂפה משותפת דרך הדפים שלנו.

תת-הכותרת שמופיעה בראשו של הדף,

עַם הדַבֵק בעברו בלבד הוא עַם גוסס, אך אם היהודים ישאבו מעברם דעת ואהבה אל מורשתם, יהיה להם הכח לפתוח את שערי עתידם.

מתַמְצֶתֶת את מגמת "הדף היומי לתולדותינו". עַם שיודע מאיין הוא בא, יידע טוב יותר לאן הוא הולך. אך יש לזכור שליהודי הבודד קשה להגיע ליעדו לבדו. אנו זקוקים לעבודה משותפת – מכלל היהודים השונים המרכיבים את המרקם המיוחד שנקרא "כלל ישראל". (אגב, הדף גם נכתב בגוונים שונים – דבר שנותן ביטוי להרכב המיוחד של העם היהודי.) נוכל לינוק ולשאוב עוצמה אחד מהשני כאשר עובדים ביחד. ואז יקוים הלימוד:

"הוא [רבי חנינא בן דוסא] היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו,

רוח המקום [=הקדוש ברוך הוא] נוחה הימנו." [פרקי אבות ג', משנה י''ג]

בתקופה האחרונה רבים היו ההפסקות בהוצאת הדף לאור. לכן, עפ"י רוב, בשנה האחרונה ה'דף' יוצא לאור כפעם בשבוע לקראת שבת, מתוך תקוה שנוכל להמשיך ולחבר את הדף בצורה רצופה. לפעמים הצלחנה... אנו שומרים על השם, "הדף היומי לתולדותינו" למרות שינוי זה, בתקוה ובתפילה כי עם הזמן אכן נמצא את הדרך לחזור ולהוציא את הדף כפי שעשינו עד כה- כל יום מיום א' עד ה' וכולל.

שני דברים אנו מבקשים מקוראינו היקרים: לעזור לנו במשוב שלכם, ולהפיץ את דבר הדף לקוראים פוטנציאליים נוספים, בתקוה לצרפם למאמץ המשותף. אנחנו תמיד שואפים ושׂמחים להגדיל את "משפחת הקוראים" ולשלוח את הדף לכתובות נוספות. הדף מגיע היום גם
לבתי-ספר, לבסיסי צה''ל ועוד מוסדות ציבוריים. יש מהקוראים – גם שלא תמיד מספיקים לקרוא את הדף כל יום - ששמים אותו בלוח המודעות שבבית-הכנסת, בעבודה, בבית-הספר וכו'. בצורה כזו, ציבור רחב יותר יוכל להפיק הנאה ותועלת מהדברים שאנו מעלים על הדף.

אפשר להזמין מינוי [חינם!] ל"דף היומי לתולדותינו" דרך ה-e-mail שלנו:

barbarag@netvision.net.il.

בימים אלה, יותר מתמיד, מעשׂי האבות יכולים להאיר את דרכי הבנים.

ברוכים הבאים וקריאה מהנה!

ברכה ומרדכי גולדמן

באר-שבע